בין שלל תיאורים מזעזעים של התעללות בחינוך החרדי - הרגע הכי מצמרר בדוקו היה בכלל שיחת טלפון

יש רגע אחד מזעזע במיוחד בסרט הדוקו "החיידר" (שעלה אמש ב-HOT8), שעוסק באלימות המוסכמת במוסדות החינוך לילדים חרדים כלפי התלמידים הצעירים. יש כמובן יותר מרגע מזעזע אחד - הסרט הזה הוא אוסף של עדויות מכווצות בטן ומחלישות לב על התעללות של מבוגרים בילדים חסרי ישע - אבל רגע אחד, שלאו דווקא מתאר התעללות כזאת, מגיע בשיחת טלפון של יוצר הסרט מני פיליפ עם אחד הרבנים שמלמד את בנו. במהלך השיחה הרב מסביר בשוויון נפש מוחלט ובצדקת דרך גמורה את הסיבות לכך שהוא מכה את הילדים, מביא צידוקים הלכתיים, כאילו הוא דן ברציונאל שמאחורי קריעת נייר טואלט לפני כניסת שבת. העניין מגיע לכדי כך שפיליפ מנהל מעין משא ומתן עם הרב ועם מנהל החיידר, באשר לאפשרות שהרב לא יכה את הבן שלו כלל.

השיחה הכביכול נורמטיבית הזאת היא בלתי-נתפסת כמעט. בעיקר בהתחשב בעובדה שהתנהגות כזאת במגזר החילוני - והיא מתרחשת כמובן גם במגזר החילוני, איש לא טוען שהיא ייחודית למגזר החרדי - הייתה מדרדרת את אנשי החינוך במהירות לעונשי מאסר ושיימינג. אבל פה, ממש מתחת לאף, חיה קהילה שלמה של הורים שלא מתנגדת ואפילו תומכת ברעיון שהילדים שלהם יחונכו על ידי אלימות קשה, ומעבירים את האלימות הזאת מדור לדור כאילו מדובר באיזה לפיד אידיאולוגי ולא בגחלים לוהטות שמשאירות אחריהן כוויות וצלקות.

אנחנו מורגלים ברומנטיזציה טלוויזיונית של הקהילה החרדית. לא תמצאו עלילה כזאת ב"שטיסל". אבל במציאות, שבה בעוד אנחנו מזדעזעים מתיאורי התעללות שעוברים, להבדיל, חטופים, העובדה שקהילה שלמה מוכנה לקבל את הרעיון שילד בן חמש יקבל בעיטות בבטן, סטירות חזקות או הצלפות מקל ויושפל פומבית מול קבוצות ילדים אחרות, וזה ממבוגר שאמור להיות המבוגר האחראי עליו, מחזקת את התחושה שחיים פה שני עמים שונים.

לא כל החרדים דוגלים בשיטה הזאת, אבל כנראה שהמתנגדים לא רבים או לא מעזים להרים את ראשם. עם הזמן יצאו כמה רבנים נגד התופעה ואפילו הוקמו כמה מוסדות חינוך, חיידרים, שמצהירים שהם - מה רבו מעשיך השם - לא מכים את הילדים כאמצעי חינוכי. אבל עצם העובדה שהם מבדלים את עצמם מחיידרים אחרים אומר הכול: רוב העדר עדיין מאמין בהתעללות, ואלוהים לא מרחם על ילדי הגן.

את הסרט יצר פיליפ בעקבות פוסט ויראלי שהעלה אחיו, ובו תיאר את האלימות שחווה בתור ילד - אלימות שהלכה איתו הלאה וייצרה אצלו, ואצל שאר המרואיינים בסרט, תסבוכות נפשיות החל מהתקפי חרדה, חסימות רגשיות, רצון להימנע מקרבת אנשים ועד אלימות שמופנית הלאה, כלפי בעלי חיים או ילדים אחרים. העיסוק בתופעה הוא לא חדש - הוא עולה אחת לכמה שנים (לפני שש שנים ערך תחקיר דומה העיתונאי אמנון לוי), אבל השבוע מצטרף לנתונים האלה נתון נוסף: 97 מיליוני השקלים הנוספים שיופנו לחינוך החרדי במסגרת ההסכמים הקואליציונים, והשאלה איזה אחוז מהדור הבא של ילדים מוכים עומד להתפכח ולקטוע את השרשרת.

אין פה איזו אמירה מורכבת או דעה לא פופולרית - ילדים שחוטפים מכות, בטח במסגרת חינוכית, זה לא דבר טוב. "החיידר" בעיקר מאשש את התחושה שהפער בין החברה החילונית לחרדית הולך ומעמיק, ובעיקר מבהיר שהשינוי, אם הוא יבוא, צריך לבוא מלמטה, מההורים, שייפתחו לאפשרות שהאלימות הזאת היא לא הכרחית או בלתי-נמנעת או אפקטיבית, אלא יזכרו את התחושות שלהם בתור ילדים שלא נחשך מהם השבט, וההבנה הפיזית, בגוף, שאין סיכוי שבעולם שמדובר בביטוי של אהבה.