סיפורו של החינוך היהודי

 

החל במקורות המקראיים ובמסורות ימי הביניים שהתאפיינו במשמעת נוקשה, לעיתים אכזרית, ועד המציאות בת-זמננו המחולקת בין בתי ספר דתיים מודרניים המוכרים על ידי המדינה ובין בתי הספר החרדיים המסורתיים, סיפורו של החינוך היהודי מגלה תהליכי השתנות בשיטות הלימוד, בערכים ובהשתלבות בקהילה.

 

מאת: פנינה אדלר | כל הזכויות שמורות למני פיליפ

 

לשימוש במאמר או בקטעים ממנו יש לשלוח בקשה לאימייל: info@nochildspared.com

 

 

במקרא

​

המקור הקדום ביותר לחינוך ילדים במקרא נמצא בספר בראשית (כ"א, ט-יד), שם אברהם משלח את ישמעאל מביתו, כדי שלא ישפיע לרעה על בנו הצעיר, יצחק. הפרשנים הרבניים בימי הביניים הסבירו כי יש חשיבות רבה לשמירת הילדים מסביבה שלילית, כחלק מהותי מהחינוך.

 

כשיצחק גדל, שלח אברהם את אליעזר עבדו אל משפחתו כדי למצוא לו אישה מתאימה. חכמים הסבירו שאברהם רצה לוודא שיצחק יחנך את ילדיו ואת הדורות הבאים ללכת בדרכי ה׳. לפי רש“י (ר׳ שלמה יצחקי), אחד הפרשנים החשובים ביותר בימי הביניים, אברהם דאג לנושא זה עד כדי כך שאלוהים קיצר את חייו בחמש שנים, כדי שלא יראה את מעשי הרשע הראשונים של עשו נכדו.

 

לעומת זאת, אחיו התאום של עשו, יעקב, מילא את תקוותיו של אברהם. הוא מתואר בבראשית כ"איש תם יושב אהלים", ורש"י מפרש שהכוונה לישיבה, מוסד ללימוד התורה שבו יעקב שהה זמן רב, ולמד את התורה ואת חוקי האל המפורטים בה.

 

בהמשך ספר בראשית, כאשר יעקב היה בדרכו למצרים לפגוש את בנו האובד יוסף, הוא שלח לפניו את בנו הרביעי יהודה לעיר גושן. רש"י מסביר שיהודה נשלח כדי להקים בית תלמוד שבו יוכל יעקב למסד את הלימוד שברצונו להנחיל לצאצאיו במהלך שהותם במצרים.

​

​​

בתקופת בתי המקדש​

 

במאות השנים שלאחר מכן, העם היהודי עזב בסופו של דבר את מצרים והתיישב בארץ ישראל. לאחר שהגיעו לשם, הפך למנהג שהאבות לימדו את בניהם תורה. ילד ללא אב או שאביו לא היה מסוגל ללמדו, לא למד כלל. התלמוד - אוסף גדול של כתבים רבניים שנערכו בין המאות ה-3 עד ה-5 לספירה - מספר כי רבי שמעון בן שטח, דיין בולט בראש בתי הדין היהודיים (הסנהדרין) במאה הראשונה לפני הספירה, ראה שלימוד התורה הולך ופוחת, ופעל להקמת ישיבות חובה לנערים מגיל 16 בירושלים ובשאר חלקי ישראל, ללא קשר לרמת הידע שלהם בלימוד.

​

התלמוד ממשיך ומתאר כי תלמידים שהגיעו לישיבות אלה ללא כל ניסיון בלימוד, נטו למרוד במסגרת הנוקשה של הישיבה ולעיתים קרובות עזבו ולא חזרו. כאשר יהושע בן גמלא, כהן גדול בסוף תקופת בית שני, (בסביבות שנת ה-65 לספירה) ראה את המצב, הוא קבע חוק חובה להקמת בתי ספר לילדים צעירים בני שש או שבע. בכך, הוא נחשב למי שהציל את לימוד התורה משכחה.

​

בן גמלא הקים את מערכת ״בתי הספר היסודיים״ הזו כדי לעצור את זרם התלמידים שעזבו את הישיבות בהמוניהם. בתי הספר שלו סיפקו הכשרה לילדים כדי שיוכלו להיות מוכנים למערכת הלימוד בישיבות הגבוהות יותר. שיטת הלימוד תוארה בתלמוד כ"האבסת שור" (פיטום בכוח), והיא מלווה בדיונים לגבי הכאת תלמידים.

​

נושא זה חוזר על עצמו במקומות רבים נוספים בספרות היהודית, בתלמוד ובפרשנויות הרבניות במשך 1,500 השנים האחרונות.

​

לדוגמה, ספר משלי, שמשערים שנכתב על ידי שלמה המלך בסביבות שנת 975 לפני הספירה, מכיל את ההנחיות הידועות ביותר כיצד לחנך ילד לציות לדרכי התורה. להלן רשימה חלקית של פסוקים במשלי העוסקים בענישת ילדים:

​

"חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד)

"אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות" (משלי כג, יג)

"יסר בנך וינחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז)

"יסר בנך כי יש תקוה ואל תשא נפשך להמיתו" (משלי יט, יח)

"איוולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו" (משלי כב, טו)

​​

לאחר סיפורו של בן גמלא, מתארת הגמרא את האופן שבו מותר להכות תלמידים צעירים. לפי רב, אין לקבל ללימודים ילד לפני גיל שש, אולם, ברגע שהוא בן שש, יש ללמדו תורה גם בעל כרחו ״כשור שנותנין עליו עול על צווארו.״ הוא מוסיף, שיש להכות תלמיד רק ב"רצועה של סנדל“ שלא מכאיבה במיוחד. (בבא בתרא כא ע“א).

​

במקום אחר בתלמוד נכתב כי אב שהיכה את בנו, ורב שהיכה את תלמידו ומת, פטורים מדיני רצח בשוגג אם המוות אירע תוך כדי קיום מצוות החינוך. כלומר, לא רק שאינם נענשים כרוצחים, אלא גם בהריגה בשגגה אינם מואשמים, זאת מכיוון שהדבר קרה במהלך קיום חובתם כמחנכים. (מכות ח ע״א)

​

 

מהתקופה הרומית המאוחרת ועד 1900

 

מאז ימי יהושע בן גמלא הוקמו ברחבי הערים בתי ספר ללימוד תורה וכתבים יהודיים. במרוצת אלפיים השנים שחלפו, מערכת זו – עם הלגיטימציה לעונשים גופניים שבאה מן המקרא ומהתלמוד – הפכה לבסיס של מערכת החינוך שנהוגה בקהילות רבות עד היום. העלות של שליחת ילד לבית הספר היתה בדרך כלל יקרה, ורק משפחות בעלות אמצעים יכלו לאפשר לילדיהן לימודים לטווח ארוך. משפחות עניות נאלצו לעיתים להוציא את ילדיהן מבית הספר בגיל צעיר כדי שילמדו מקצוע ויסייעו בפרנסת הבית.

​

רוב בתי הספר יועדו לבנים בלבד. לעיתים הוקמו קבוצות לימוד לבנות, בנפרד מן הבנים. הבנות למדו תפילה וכללים מעשיים לניהול בית יהודי; לאחר שרכשו את המיומנויות הבסיסיות האלו, חזרו לעזור לאמותיהן בבית. בדרך כלל בסביבות גיל 10 או 11.

​

״תלמוד-תורה״ באירופה (1200-1500)

בימי הביניים המאוחרים, בין השנים 1200–1500, הקימו קהילות דתיות אחדות באירופה מסגרת בשם תלמוד-תורה בתוך בתי הכנסת, כדי לספק חינוך יהודי בסיסי לילדים עניים או יתומים. המימון הגיע מתרומות בני הקהילה. המְלַמֵּד היה בדרך כלל אדם היודע את הנושאים שהיה צריך ללמד אך חסר הכשרה פדגוגית. הכאה והתעללות פיזית הייתה תופעה נפוצה כשילדים ״לא התנהגו כראוי״.

​

החיידר

במקומות אחרים באירופה ובישראל פעלו בתי ספר דומים בשם חיידר  (חדר בעגה יידישאית) . אל החיידר התקבלו ילדים בני ארבע-חמש ועד גיל 13. הלימודים נערכו בדרך כלל בחדר קטן בביתו של הרֶבֶּה; גם הוא לא היה מוסמך בהוראה יותר מן המְלַמֵּד. משפחות התלמידים – אמידות מעט יותר מאלו ששלחו את ילדיהן לתלמוד-תורה – שילמו לרֶבֶּה ישירות. ימי הלימוד היו ארוכים, מן הבוקר עד הלילה, עם הפסקות אוכל קצרות בבית, והחומר שנלמד הסתכם בתורה ובטקסטים יהודיים אחרים. ענישה גופנית הייתה רווחת.

​

ספרד, פורטוגל וצפון-אפריקה

לקהילות יהודיות בספרד, פורטוגל וצפון אפריקה היו מערכות חינוך משלהן. בשל ההשפעה המוסלמית החזקה על אזורים אלה בתקופת ימי הביניים המוקדמת, יהודי ספרד העריכו את חשיבותה של השכלה חילונית איכותית לצד לימודי היהדות. הרמב"ם, אחד הרבנים הספרדים המפורסמים ביותר מהמאה ה-12, לא היה רק רב ופילוסוף מלומד, אלא גם הוכשר ברפואה ובמדעים. בתי הספר שהוקמו באזורים אלו - וגם באזורים אליהם גלו יהודים אחרי גירוש ספרד ב-1492 – נודעו ברמת הלימוד הקפדנית במגוון תחומים.

​

יהודי המזרח

בדומה לכך, יהודים מזרחים בארצות ערביות בצפון אפריקה ובמזרח אימצו לימודים כלליים: תלמידים רכשו ערבית במקביל לעברית, ולמדו מדעים ורפואה לצד לימודי התורה. בעוד שמבנה בתי הספר היה דומה לבתי ספר אירופיים - חדר בבית הכנסת המקומי שהוקדש לבית הספר ומימון שהגיע או ישירות מההורים או מתרומות קהילתיות - איכות והיקף ההשכלה בקהילות מזרחיות וספרדיות היו רחבים בהרבה, עד סוף תקופת הרנסנס.

 

ביקורת תנועת ההשכלה (סוף המאה ה-18)

בסוף שנות 1700 הופיעו תומכי ההשכלה בגרמניה. הם ביקרו בחריפות את רבני החדרים והמְלַמְּדִים בטענה כי הילדים אינם זוכים לרמת ידע גבוהה גם במקצועות התורניים עקב חוסר ההשכלה החינוכית של המורים, ונותרים עם פערי ידע גדולים. זאת למרות שההורים משלמים שכר מלא עבור הלימודים. המבקרים ביקרו גם את המערכת כולה, בטענה שהחיידרים מבודדים את התלמידים לשונית וחברתית ומונעים מהם להשתלב בחברה הכללית.

​

בתי-ספר רפורמיים

בגרמניה ובמערב-אירופה הקימו אנשי ההשכלה ״בתי-ספר חופשיים״ (Freischulen) שלימדו את שפת המדינה, חשבון ומקצועות כלליים. בעקבות זאת מערכת החיידרים במערב-אירופה התמוססה ברובה לטובת בתי הספר החדשים הללו. במזרח-אירופה, לעומת זאת, נשמרו החיידרים כשיטת החינוך המרכזית, והקהילות סירבו לשלב לימודים חילוניים או לדרוש הסמכה למורים.

​

חיידר בארה״ב (סוף המאה ה-19)

בארצות-הברית, לקראת סוף המאה ה-19, חינוך ציבורי חילוני היה חובה, ולכן החיידר הפך למסגרת אחר-צהריים. בראשית המאה ה-20 עמדה עלות החיידר על כ-1 דולר לחודש – מעבר להישג ידם של רבים מן המהגרים. מחקר מוקדם בניו יורק מצא שהחיידרים סבלו מציוד דל, בעיות משמעת ונוכחות לא סדירה; המורים היו חסרי הכשרה ותיעוד הלמידה כמעט לא התקיים. כ-50 % מן התלמידים פרשו מדי שנה.

 

​

במאה ה-20 ועד היום

​

לאחר השואה התפצלו הקהילות הדתיות-אירופיות – שכיום מכונות גם "חרדיות" – בארצות הברית ובישראל לשני זרמים עיקריים, בהתאם למידת הדגש שהעניקו ללימודי יהדות ולימודים כלליים.

​

הזרם הראשון אימץ גישה מודרנית יותר. בתי-הספר הללו – הנקראים “בית ספר” או “תלמוד תורה” – עודדו במוצהר לימודי חול. המורים במוסדות אלה הם בדרך כלל אנשי חינוך מוסמכים שפועלים על פי עקרונות פדגוגיים מקובלים. אף שהמוקד נותר על לימודי יהדות, מקצועות החול נלמדים ברמה הדומה לזו של מערכת חינוך ממלכתית. מאחר שלרוב הם מפוקחים וממומנים (ולו חלקית) בידי המדינה, הם גם מקפידים על האיסור החוקי או החברתי כלפי ענישה גופנית.

​

הזרם השני שמר על התמקדות כמעט בלעדית בלימודי קודש והעניק מעט מאוד – ולעיתים כלל לא – מקום ללימודי חול (לימודים כלליים). מוסדות אלה ממשיכים לכנות את עצמם “חיידרים” ומיישמים את דיני החינוך המפורטים בתורה ובתלמוד, בדומה לגרסת החיידר שלפני מלחמת העולם השנייה. תלמידי מוסדות אלה לומדים בדרך כלל רק חשבון בסיסי ומיומנויות שפה פשוטות, וגם אלה נעלמים כמעט לחלוטין בחטיבה ובתיכון.

​

בארצות הברית, ביישובים שבהם האוכלוסייה החרדית קטנה ביחס לאוכלוסייה הכללית, נפוץ יותר מודל “בית הספר” המשלב לימודי יהדות וחול בפיקוח ממשלתי. לעומת זאת, בקהילות שבהן שיעור החרדים גבוה, קיים בדרך כלל רצף רחב של מוסדות: מבתי-ספר מודרניים ועד חיידרים מחמירים (בארצות הברית כיום, החיידרים מכונים לעיתים קרובות ״ישיבות״), ואף מוסדות קיצוניים יותר שאינם מלמדים כלל לימודי חול בסיסיים.

​

 

נתונים עדכניים​

 

נכון לעכשיו, ישנם למעלה מ-2 מיליון יהודים חרדים בעולם, כאשר רובם חיים בישראל (כ1.2 מליון) ובארצות הברית (כ-700,000). מתוך האוכלוסייה העולמית של יותר מ-15 מליון יהודים, החרדים מהווים כ-14%. כ-17% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כחרדים.

​

למרות שקשה לדעת את היקף התלמידים החרדים הסובלים מהתעללות, אפשר לקבל מושג היכן לחפש את המידע על זה. דו״ח החברה החרדית בישראל (2023) מפרט את סוגי מוסדות הלימוד - מהמוכרים ועד פרטיים, ואת מספר התלמידים:

​

• בישראל כיום, בתי-ספר חרדיים מהווים כ-20% מכלל מוסדות החינוך בארץ.
   

• מתוכם, רק 4% מלמדים על-פי תכנית הליבה (מתמטיקה, מדעים, גאוגרפיה ואנגלית).
   

• השאר נחלקים ל-73.5% בעלי “הכרה ממשלתית” (מימון חלקי אך כמעט ללא פיקוח פדגוגי) ו-22.5% פטורים לחלוטין מדרישות הליבה ומפיקוח ממשלתי.

 

למרות שהכאת תלמידים אסורה בחוק הישראלי, דיווחים על אלימות מורים מגיעים בעיקר מהמוסדות החרדיים שאינם מפוקחים. הקפדה מחמירה על חוקי חינוך מסורתיים, היעדר דרישה מוסדרת להכשרת מורים ופטור מפיקוח המדינה יוצרים את הסביבה המושלמת לאלימות ברוטלית נגד תלמידים.

​

​​​​

תקדים משפטי נגד חסידות בעלז (אפריל 2025)

בסיום המאמר ראוי להזכיר פסק־דין תקדימי שניתן ב-22 באפריל 2025 בבית-המשפט המחוזי בלוד: חסידות בעלז ותלמוד-התורה שלה בתל-אביב חויבו לשלם כ-24 מיליון ש״ח פיצויים לתשעה בוגרים שנחשפו במשך שנים להכאות, השפלות ואף מעשים מיניים. בפסק־הדין נקבע כי מנהלי המוסד וראשי החסידות ידעו על המתרחש ולא פעלו .

​

מעניין לציין כי סיכומי התביעה נפתחו בציטוטים מתוך הסרט ״החיידר״ והכתבות אודותיו – שיצא לאקרנים זמן קצר בלבד לפני הגשת הסיכומים – כדי להמחיש לבית המשפט את תרבות הענישה האלימה בחיידרים. פסק־הדין, שניתן כחודש לאחר מכן, מציב רף אחריות חדש למוסדות חינוך חרדיים וממחיש את חשיבותה של ביקורת ציבורית ותיעודית בנושא.